ר"ן על חולין י״ח

« ר"ן על חולין י״ז ע״ב ר"ן על חולין י״ט ע״א »

1 וְכַמָּה פְּגִימַת הַמִּזְבֵּחַ? כְּדֵי שֶׁתַּחְגּוֹר בָּהּ צִפּוֹרֶן.

2 מֵיתִיבִי: כַּמָּה פְּגִימַת הַמִּזְבֵּחַ? רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: טֶפַח, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: כְּזַיִת. לָא קַשְׁיָא: הָא בְּסִידָא, הָא בְּאַבְנָא.

3 אָמַר רַב הוּנָא: הַאי טַבָּחָא דְּלָא סָר סַכִּינָא קַמֵּי חָכָם – מְשַׁמְּתִינַן לֵיהּ, וְרָבָא אֲמַר: מְעַבְּרִינַן לֵיהּ, וּמַכְרְזִינַן אַבִּשְׂרֵיהּ דִּטְרֵפָה הִיא.

4 וְלָא פְּלִיגִי, כָּאן – בְּשֶׁנִּמְצֵאת סַכִּינוֹ יָפָה, כָּאן – בְּשֶׁלֹּא נִמְצֵאת סַכִּינוֹ יָפָה. רָבִינָא אָמַר: הֵיכָא דְּלֹא נִמְצֵאת סַכִּינוֹ יָפָה – מְמַסְמֵס לֵיהּ בְּפַרְתָּא, דַּאֲפִילּוּ לְגוֹיִם נָמֵי לָא מִזְדַּבַּן.

5 הָהוּא טַבָּחָא דְּלָא סָר סַכִּינָא קַמֵּיהּ דְּרָבָא בַּר חִינָּנָא, שַׁמְּתֵיהּ וְעַבְּרֵיהּ, וְאַכְרֵיז אַבִּשְׂרֵיהּ דִּטְרֵפָה הִיא. אִקְּלַעוּ מָר זוּטְרָא וְרַב אָשֵׁי לְגַבֵּיהּ, אֲמַר לְהוּ: לִיעַיְּינוּ רַבָּנַן בְּמִלְּתֵיהּ, דִּתְלוּ בֵּיהּ טַפְלֵי.

6 בַּדְקֵהּ רַב אָשֵׁי לְסַכִּינֵיהּ, וְנִמְצֵאת יָפָה, וְאַכְשְׁרֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ מָר זוּטְרָא: וְלָא לֵיחוּשׁ מָר לְסָבָא? אֲמַר לֵיהּ: שְׁלִיחוּתֵיהּ קָא עָבְדִינַן.

7 אָמַר רַבָּה בַּר הוּנָא: שֵׁן תְּלוּשָׁה וְצִפּוֹרֶן תְּלוּשָׁה מוּתָּר לִשְׁחוֹט בָּהּ לְכַתְּחִלָּה. וְהָא אֲנַן תְּנַן: חוּץ מִמַּגַּל קָצִיר וְהַמְּגֵירָה וְהַשִּׁינַּיִם וְהַצִּפּוֹרֶן, מִפְּנֵי שֶׁהֵן חוֹנְקִין.

8 שֵׁן אַשֵּׁן – לָא קַשְׁיָא: הָא בַּחֲדָא, הָא בְּתַרְתֵּי. צִפּוֹרֶן אַצִּפּוֹרֶן – לָא קַשְׁיָא: הָא בִּתְלוּשָׁה, הָא בִּמְחוּבֶּרֶת.

9 מַתְנִי׳ הַשּׁוֹחֵט בְּמַגַּל קָצִיר, בַּדֶּרֶךְ הֲלִיכָתָהּ – בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין, וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין. וְאִם הֶחְלִיקוּ שִׁינֶּיהָ – הֲרֵי הִיא כְּסַכִּין.

10 גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַף כְּשֶׁהִכְשִׁירוּ בֵּית הִלֵּל, לֹא הִכְשִׁירוּ אֶלָּא לְטַהֲרָהּ מִידֵי נְבֵילָה, אֲבָל בַּאֲכִילָה אֲסוּרָה. אָמַר רַב אָשֵׁי: דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי ״בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין״, וְלָא קָתָנֵי ״בֵּית שַׁמַּאי אוֹסְרִין וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין״. וְלִיטַעְמָיךְ, לִיתְנֵי ״בֵּית שַׁמַּאי מְטַמְּאִין וּבֵית הִלֵּל מְטַהֲרִין״! אֶלָּא, פּוֹסְלִין וּמַכְשִׁירִין וְאוֹסְרִין וּמַתִּירִין – חֲדָא מִילְּתָא הִיא.

11 מַתְנִי׳ הַשּׁוֹחֵט מִתּוֹךְ הַטַּבַּעַת, וְשִׁיֵּיר בָּהּ מְלֹא הַחוּט עַל פְּנֵי כּוּלָּהּ – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מְלֹא חוּט עַל פְּנֵי רוּבָּהּ.

12 גְּמָ׳ רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה, וְאַף רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה לֹא אָמַר אֶלָּא בְּטַבַּעַת הַגְּדוֹלָה, הוֹאִיל וּמַקֶּפֶת אֶת כׇּל הַקָּנֶה, אֲבָל בִּשְׁאָר טַבָּעוֹת – לֹא.

13 וּבִשְׁאָר טַבָּעוֹת לֹא? וְהָתַנְיָא: רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:

14 הַשּׁוֹחֵט בִּשְׁאָר טַבָּעוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַקִּיפוֹת אֶת כׇּל הַקָּנֶה, הוֹאִיל וּמַקִּיפוֹת אֶת רוֹב הַקָּנֶה – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה, וּמוּגְרֶמֶת פְּסוּלָה. הֵעִיד רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס עַל מוּגְרֶמֶת שֶׁהִיא כְּשֵׁרָה.

15 אָמַר רַב יוֹסֵף: רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה תַּרְתֵּי קָאָמַר. רַב וּשְׁמוּאֵל סָבְרִי כְּוָותֵיהּ בַּחֲדָא, וּפְלִיגִי עֲלֵיהּ בַּחֲדָא.

16 וְהָא ״לֹא אָמַר״ קָאָמְרִי? הָכִי קָאָמַר: הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ בְּטַבַּעַת הַגְּדוֹלָה, וְאֵין הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ בִּשְׁאָר טַבָּעוֹת.

17 כִּי סְלֵיק רַבִּי זֵירָא, אֲכַל מוּגְרֶמֶת דְּרַב וּשְׁמוּאֵל. אָמְרִי לֵיהּ: לָאו מֵאַתְרֵיהּ דְּרַב וּשְׁמוּאֵל אַתְּ? אֲמַר לְהוּ: מַאן אַמְרַהּ? יוֹסֵף בַּר חִיָּיא! יוֹסֵף בַּר חִיָּיא מִכּוּלֵּי עָלְמָא גְּמִיר.

18 שְׁמַע רַב יוֹסֵף, אִיקְּפַד, אֲמַר: אֲנָא מִכּוּלֵּי עָלְמָא גְּמִירְנָא? אֲנָא מֵרַב יְהוּדָה גְּמִירְנָא, דַּאֲפִילּוּ סְפֵיקֵי דְּגַבְרֵי גָּרֵיס. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה: אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא, סָפֵק מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב, סָפֵק מִשְּׁמֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל: שְׁלֹשָׁה מַתִּירִין אֶת הַבְּכוֹר בִּמְקוֹם שֶׁאֵין מוּמְחֶה.

19 וְרַבִּי זֵירָא, לֵית לֵיהּ נוֹתְנִין עָלָיו חוּמְרֵי הַמָּקוֹם שֶׁיָּצָא מִשָּׁם וְחוּמְרֵי הַמָּקוֹם שֶׁהָלַךְ לְשָׁם?

20 אָמַר אַבָּיֵי: הָנֵי מִילֵּי מִבָּבֶל לְבָבֶל, וּמֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אִי נָמֵי מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְבָבֶל, אֲבָל מִבָּבֶל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כֵּיוָן דַּאֲנַן כַּיְיפִינַן לְהוּ – עָבְדִינַן כְּוָותַיְיהוּ.

21 רַב אָשֵׁי אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא מִבָּבֶל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּדַעְתּוֹ לַחֲזוֹר, רַבִּי זֵירָא אֵין דַּעְתּוֹ לַחֲזוֹר הֲוָה.

22 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: וְהָא רַבָּנַן דַּאֲתוֹ מִמָּחוֹזָא אָמְרִי, אָמַר רַבִּי זֵירָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב נַחְמָן: מוּגְרֶמֶת כְּשֵׁרָה! אֲמַר לֵיהּ: נַהֲרָא נַהֲרָא וּפְשָׁטֵיהּ.

23 רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אַכְשַׁר בְּחוּדָּא דְּכוֹבָעָא, קָרֵי עֲלֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן: גִּיסָא גִּיסָא, אָמַר רַב פַּפִּי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: פְּגַע בְּחִיטֵּי – טְרֵפָה.

24 אִיבַּעְיָא לְהוּ: פָּגַע וְנָגַע בָּהֶן, דִּכְתִיב ״וַיִּפְגַּע בּוֹ וַיָּמֹת״, אוֹ דִלְמָא פָּגַע וְלֹא נָגַע, כְּדִכְתִיב ״וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים״?

25 אִיתְּמַר, אָמַר רַב פָּפָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: שַׁיַּיר בְּחִיטֵּי – כְּשֵׁרָה. אָמַר רַב אַמֵּימָר בַּר מָר יָנוֹקָא: הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַב אַוְיָא, וְאָמַר לִי: שַׁיַּיר בְּחִיטֵּי – כְּשֵׁרָה. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: אֲמַר לִי רַב שֶׁמֶן מִסּוּבְרָא, אִיקְּלַע מָר זוּטְרָא לְאַתְרִין וּדְרַשׁ: שַׁיַּיר בְּחִיטֵּי – כְּשֵׁרָה. מָר בַּר רַב אָשֵׁי אָמַר: פְּגַע בְּחִיטֵּי – כְּשֵׁרָה, שַׁיַּיר בְּחִיטֵּי – טְרֵפָה.

פירוש ר"ן על חולין י״ח

1 הוריקה כבד כנגד בני מעים מהו. פירוש הכבד מקצתו כנגד בני מעים ומקצתו למעלה אצל הצלעות ומה שהוא שלא כנגד בני מעים פשיטא לן דהוריקה כשרה שאין ירקות פוסל אלא מטעם נקב ונקב אינו פוסל בכבד כלל והיינו דפרכינן ולא יהא אלא ניטלה כלומר ניטלה ונשתייר ממנה כל שהוא אלא דבהוריקה כנגד בני מעים הוא דקא מיבעיא לן אי חיישינן שמא נחמרו בני מעיה או לא ונפקא מינה היכא דליתנהו קמן דלבדקינהו אי נמי אע"ג דאיתנהו מי אמרינן כיון שהוריקה כבד כל שכן שנחמרו בני מעיה אלא דלא איגלי בהתתייהו או דילמא כיון שלא הוריקו בני מעיה האור שלט בכבד ולא בבני מעים ואסיקנא דכיון שהוריקה כבד בידוע שנחמרו בני מעיה מיהו כתב הרשב"א ז"ל דדוקא בשהוריקה למטה במקום חבורה בבני מעים ואע"פ שלא הוריקה למעלה כנגד גבה אבל הוריקה לצד גבה ולא במקום חבורה כשרה שזו דרך גבה נפלה ולפיכך הוריקה כבד ולא הוריקו בני מעים:

2 כיון שהוריקה כבד כנגד בני מעים בידוע שנפלה לאור ונחמרו בני מעיה וטרפה. זו היא גירסת הגאונים ז"ל וכן בהלכות הרב אלפסי ז"ל ולפי גירסא זו משמע שכל שהוריקה כבד אע"פ שלא ראינו שנפלה לאור כודאי נפלה משוינן ליה וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' שחיטה וזה מן התימה שהרי הירקות מצוי הוא תמיד בכבד מחמת חולי וכיון שלא ראינו שנפלה לאור למה לא נתלה בחולי דהא תלינן בזאב ועוד דהא רב יוסף בודאי נפלה קמיבעיא ליה דהא אמתני' קאי ומשמע ודאי דאמאי דבעא מיניה אהדר ליה אלא ה"ג כל שהוריקה כבד כנגד בני מעים בידוע שנחמרו בני מעיה וטרפה ואפי' לפי גירסת הרב אלפסי ז"ל יש לומר דה"ק בידוע שכשנפלה לאור נחמרו בני מעיה ובנפלה לאור ודאי קאמר אבל לא נפלה תולין בחולי דהא תלינן בזאב וה"נ משמע בסמוך מדאמרינן אדומים שלא הוריקו ושלקן והוריקו טרפה מ"ט איגלי בהתתייהו ואמר רב אשי עלה הילכך לא ליכול איניש אלא בשלקא ומה ראה רב אשי להצריך לבדוק טרפות זה יותר מכל שאר טרפות שאין חוששין להן אלא ודאי בשנפלה לאור הוא דקאמר רב אשי דלא ליכול אלא בשלקא דכיון דנפלה ודאי חיישינן ואפ"ה מהדרינן דאחזוקי ריעותא לאמחזקינן וכיון דרב אשי בנפלה דוקא קאמר כי אמרינן נמי שלקן והוריקו טרפה דוקא בנפלה לאור דאי אפילו בלא נפלה היכי לימא רב אשי סתמא לא ליכול איניש אלא בשלקא והא רב אשי לא איירי אלא בשנפלה אלא ודאי כל שלא נפלה לאור אין חוששין לה כלל ואע"פ שהוריקו וכן דעת הרמב"ן והרב רבינו אהרן הלוי תלמידו ז"ל אבל הרשב"א ז"ל מחמיר כדברי הרמב"ם:

3 אדומין הוו וטרפה. אדומין הוו הדקין והן רגילין להיות ירוקין וטרפה:

4 לא אמרו אדומין כשרה אלא בלב וקרקבן וכבד. שדרכן להיות אדומין דבדידהו אם הוריקו מוכחא מילתא שהאור שלט בהן וטרפה. ואם אדומין כלומר אע"פ שהוסיפו אדמימות כשרה אבל בדקין הוי איפכא שכיון שהן ירוקין אע"פ שהוסיפו ירקות כשרה שבמעט חום הן מוסיפין במראה שלהן והיינו דאמר באידך עובדא דבסמוך ירוקין הוו ואכשרה אבל האדימו טרפה שאין משתניס ממראיתם אא"כ שלט בהן האור וא"ת ואמאי נקט מתניתין טפי אדומין שהוריקו מירוקין שהאדימו י"ל לרבותא שאע"פ שדרך האש להאדים משכחת לה דאדומין כשרה ולדברי מי שאומר שהשלק סומכין עליו בהורקה אבל לא בהאדמה כמו שאכתוב בסמוך בס"ד אתי שפיר טפי דירוקין פסולין הוי מילתא פסיקתא דלית להו תקנתא בשלקא אבל אדומים פסולים לא הוי מילתא פסיקתא דירוקין שהאדימו פעמים שחוזרין להכשירן כגון ששלקן והוריקו דאמרינן קוטרא בעלמא עייל בהו כדאיתא בסמוך:

5 ומדנקט האי דינא דנפלה לאור במתניתין ובגמרא גבי עוף ולא נקטיה בבהמה יש מי שאומר דליתיה בבהמה כלל דדוקא בעוף שהוא רך האור שולט בו אבל בהמה עורה מגין עליה ואין האור שולט בה ודמיא למאי דאמרינן לקמן בגמרא דף נז. דאין ריאה לעוף לא לינפל ולא ליחמר באש הואיל וצלעות מגינות עליה והם מפרשים שאפילו נחמרה ריאה של עוף אין חוששין לה ותולין בחולי אחר וה"נ אע"פ שנחמרו בני מעיה של בהמה תולין ואין חוששין לנפילה באש וכן כתב הרמב"ן והרמב"ם בפרק י' מהלכות שחיטה ולא מיחוור דא"כ כי היכי דאמרינן שם כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף יתר עליהן העוף נשבר העצם אע"פ שלא ניקב קרום של מוח ה"נ ה"ל למימר יתר עליהן נפלה לאור ונחמרו בני מעיה שאם תאמר שלא אמרו יתר עליהן העוף אלא במה שהעוף והבהמה שוין אבל בנפילה לאור איכא טעמא למיסר עוף טפי מבהמה מפני שעורו רך והרי אף בנשבר העצם אע"פ שלא ניקב קרום של מוח איכא טעמא כדאמרינן בגמרא הואיל וקרומו רך ואעפ"כ הזכירוהו בפירוש וכן נמי מה שאמר דאין ריאה לעוף ליחמר שאפילו נחמרה כשרה לא מחוור דכיון שנחמרה הא חזינן שלא הגינו צלעות עליה אלא ודאי כי אמר אין ריאה לעוף ליחמר באש היינו לומר שעוף שנפל לאור אין הריאה שלו צריכה בדיקה אבל נחמרה ודאי טרפה וכן נמי בבהמה כל שנחמרה ודאי טרפה והא דנקטה בעוף משום דמאי דשכיח ליה נקיט שמפני שהעוף מצוי בבית תדיר דרכו ליפול על האש יותר מן הבהמה וכדנקט נמי מאי דשכיח ליה דרסה וטרפה בכותל גבי העוף אע"פ שכך הדין בבהמה כמו שכתבתי במשנתינו ובתוספתא נמי תניא בהדיא גבי בהמה רצצתה חברתה ולעיל דף נא. נמי אמרינן שורים שמנגחים זה את זה וכו'. הילכך דינא נמי דנפלה לאור ונחמרו בני מעיה הרי היא בבהמה כבעוף והרב ב"ה ז"ל מטיל פשרה בדבר שעוף מכיון שנפל לאור חוששין לו וצריך בדיקה חוץ מן הריאה שלו וכמו שכתבנו אבל בהמה שעורה קשה אין חוששין לה אלא שאם ראינו שנחמרה טרפה כדאמרינן גבי ריאה דעוף הואיל וצלעות מגינות עליה ואף זה אינו מחוור דכיון דבהמה מעוף ילפינן כשם שחוששין בעוף משעה שנפל לאור כך חוששין בבהמה ושניהם צריכים בדיקה חוץ מריאה של עוף לדברי מי שאומר דההוא לישנא דאין לו לא לינפל ולא ליחמר באש קאי אמסקנא ואפשר לומר דההוא לישנא אמסקנא לא קאי ואפילו ריאה של עוף צריכה בדיקה ויתבאר לפנינו בס"ד:

6 לא אמרו ירוקין פסולה אלא בלב וקרקבן וכבד. פירוש לב וקרקבן מחמת עצמן שהרי הנקב פוסל בהן וכבד מחמת בני מעים אבל הרשב"א כתב שאף בכבד משכחת לה מחמת עצמו כגון שהוריקה כבד במקום מרה ובמקום חיותא בכדי שאם ינטל מקום הירקות לא ישאר בו כזית באחד מאלו המקומות דטרפה דכנטול כולו דמי והיינו דמני כבד בהדי לב וקורקבן דכולהו טרפותן מחמת עצמן והאי דלא מני ריאה בהדייהו אע"ג דודאי היכא דנפלה והוריקה טרפה דאע"ג דאמרינן לעיל דף מז: ירוקה כשרה מדרבי נתן ה"מ בלא נפלה לאור אבל בנפלה לאור אין תולין בריאה כדרבי נתן כשם שאין תולין בכבד בחולי אלא היינו טעמא לפי שאין הריאה עשויה ליחמר כלב וקורקבן וכבד הואיל וצלעות מגינות עליה ועוד שאפשר שאין דינה שוה עם אלו שלב וקרקבן וכבד צריכין בדיקה כל שנפלה לאור וריאה של עוף אינה צריכה בדיקה והאי דלא מני טחול בהדייהו לדברי הרמב"ם שהוא סובר שאין הנקב פוסל בו אתי שפיר שכיון שאין הנקב פוסל בו אף הירקות אינו פוסל בו וכתב הרשב"א שאין הירקות פוסל בכבד אלא ככרתי אבל ירוק כביעתא או כמוריקא כשרה שהרי מראה זה מצוי הוא תמיד בכבד מחמת שומן והרא"ה מוסיף שאף בלב וקורקבן אין הירוק פוסל בהן אלא ככרתי שכל שהאש מוריק ככרתי הוא מוריק:

7 ירוקין שהאדימו ושלקן והוריקו כשרה מ"ט קוטרא הוא דעייל בהו. כלומר מעיקרא ועכשיו הלך מחמת המים הרותחין:

8 אמר רב נחמן ברבי יצחק אף אנו נאמר אדומין שלא הוריקו ושלקן והוריקו טרפה מ"ט איגלי בהתתייהו. כלומר חרפתן כך היא הגרסא בהלכות הרב אלפסי ז"ל ויש מי שדקדק דמדנקט ירוקין שהאדימו ולא נקט אדומין שהוריקו כדנקט תנא דמתניתין ירוקין פסולה ש"מ שאין שלק ראיה לאדמימות כלל דכשחוזרין למראה ירקות הוא דאיכא למימר קוטרא עייל בהו א"נ איגלי בהתתייהו אבל כשחוזרין למראה אדמימות אין זו ראיה כלל ובקצת ספרים הגרסא בהפך אדומין שהוריקו ושלקן והאדימו כשרה אמר רב נחמן בר' יצחק אף אנו נאמר ירוקין שלא האדימו ושלקן והאדימו טרפה ולפי גירסא זו י"ל דכי נקט אדומין שהוריקו סרכא דמתניתין נקט דקתני ירוקין פסולה אבל בין האדמימות בין הירקות ניכר ע"י שלק או אפשר אף לפי גירסא זו שאין השלק ראיה אלא לאדמימות אבל לא לירקות ולפיכך יש מי שמחמיר ואומר שמפני שנוי הנוסחאות אין סומכין לעולם בשלק להתיר אלא לאיסור בין בירוקין בין באדומין אבל הרמב"ם ז"ל כתב בכולן והוא שיעמדו באותו מראה אחר ששולקין אותן:

9 אמר רב אשי הילכך לא ליכול איניש אלא בשלקא. הילכך כיון דאמרינן דזמנין דמגליא ריעותייהו כי שליק להו לא ליכול איניש עוף שנפל לאור אלא בשלקא:

10 אחזוקי איסורא לא מחזקינן. כיון דלא מינכר ריעותא בהדיא אא"כ מתרמי דשליק להו וחזי ריעותא:

11 דרסה וטרפה בכותל או שרצצתה בהמה ומפרכסת אם שהתה מעת לעת ושחטה כשרה. תנא הכי גבי עוף והוא הדין לבהמה ורבותא קמ"ל שאפילו בעוף שחיותו קל אם שהתה כשרה בבדיקה:

12 צריכה בדיקה. אע"פ ששהתה מעת לעת:

13 מתני' אלו כשרות בעוף נקבה הגרגרת או שנסדקה. רבותא קמ"ל דאע"פ שחיותו של עוף קל לא מטרפא בסדיקת גרגרת:

14 הכתה חולדה על ראשה מקום שאין עושה אותה טרפה. שלא ניקב קרום של מות:

15 ניקב הזפק. כיס שהאוכל נקבץ שם:

16 רבי אומר אפי' ניטל. פירשו בו דלא ניטל לגמרי קאמר שאם כן המאכל יורד לחלל הגוף ואין לו תקנה אלא דמשום דת"ק נקט ניקב קאמר איהו אפילו ניטל מיהו בעינן שישתייר בו כדי שיוכל המאכל לעבור מן הוושט אל הקורקבן דרך הזפק:

17 גפיה. עצמות הכנפים:

18 נשתברו רגליה. מן הארכובה ולמטה או אפי' למעלה ולא יצא העצם לחוץ אבל יצא לחוץ תנן בבהמה המקשה דף עו: דהוי טריפה:

19 נמרטו כנפיה. היינו נוצה גדולה שעל כל גופה:

20 נוצה. היינו הדקה הסמוכה לבשר שאין לה קנים ואיכא מ"ד דאע"ג דרבנן לא פליגי בהדיא בנוצה כיון דנקטה גבי אלו כשרות משמע דרבנן מכשרי דאי כולהו מודו בה דפסולה גבי אלו טרפות ה"ל למתנייה:

21 גרסינן בגמרא ת"ר מעשה בר' סימון ורבי צדוק שהלכו לעבר שנה בלוד ושבתו באונו והורו בטרפחת כרבי בזפק איבעיא להו הורו בטרפחת לאיסורא וכרבי בזפק להיתרא או דילמא בטרפחת להיתרא כרבי בזפק זו היא גירסת רש"י ז"ל ופירש דמספקא ליה אי ב' הוראות היו בטרפחת לאיסורא כדתנן בסנהדרין דף לג. והאכילה ר' טרפון לכלבים וכרבי בזפק להיתרא דאפילו ניטל או דילמא לא היתה אלא הוראה אחת בטרפחת להיתרא כדשרי רבי בזפק אבל בזפק גופיה לא סבירא להו כרבי ואין זה מחוור דאי זה דמיון יש בין זפק לטרפחת שסמכו ענין לו כיון דלא ס"ל כרבי בזפק הוה ליה למימר הורו בטרפחת כדתנן ניטלה האם שלה כשרה אלא הכי גרסינן הורו בטרפחת להיתרא וכרבי בזפק להיתרא או דילמא הורו בטרפחת לאיסורא וכרבי בזפק להיתרא והכי פירושה דפשיטא לן דשתי הוראות היו ושבזפק הורו להיתרא כדתני בהדיא כרבי בזפק ובהוראה דטרפחת הוא דמספקא לן אי לאיסורא אי להיתרא הילכך. לענין פסק הלכה כיון דהורו כרבי בזפק להיתרא נקיטינן כוותיה דמעשה רב אבל הר"ם במז"ל כתב בפרק ו' מהלכות שחיטה זפק שניקב גגו במשהו טרפה אבל שאר הזפק שניקב מותר וכן הרב אלפסי ז"ל הביא משנתינו כצורתה מכלל דסבירא להו דליתא לרבי ודוקא ניקב כשרה אבל ניטל טרפה ואפשר שהיו גורסין ומפרשין כדברי רש"י ז"ל:

22 ולענין הוראה דטרפחת אע"ג דלא איפשיטא אי לאיסורא אי להתירא נקטינן כסתם מתניתין דתנן ניטלה האם שלה כשרה ועוד דרבי טרפון גופיה דהוה ס"ל מעיקרא נטלה האם טרפה חזר ביה דהא איהו גופיה אמר הלכה חמורך טרפון כדאיתא בסנהדרין דף לג. אבל ר"ח כתב דכיון דהוראה דטרפחת לא איפשיטא נקיטינן לחומרא וטרפה וליתא וכדכתיבנא ואף מה שכתבו בתוספות דאפשר שאף ר"ח ז"ל לא אמרה אלא בטרפחת של עוף דהכא גבי מתניתין דכשרות בעוף עסקינן ובטרפחת דעוף קאמרי' אבל בבהמה כשרה וכסתם מתניתין דלעיל ליתא דא"כ ה"ל ללוי למתנייה ולמימר יתר עליהן בטרפחת:

23 גג הזפק נדון כושט וכו'. ומקום שנמתח עמו. כלומר ממקום שהוא מתחיל לימשך לצד הושט להיות מצר והולך עם הושט מיהו דוקא לענין טרפות אבל לא לענין שחיטה:

24 הפך בהן. כשהכניסן בתוכה הפך עליונים לתחתונים או עגולה זו למעלה מכמות שהיתה שהחליף זו למעלה וזו למטה:

25 כונניות. לשון ואת כנו שמות לח שברא להם בסיס לישב עליהן ואם ירדו מבסיסן אין מתישבין:

26 ונפקו מעייניה. מעיו:

27 ושחטיה קמיה. כדי שיתאנח וימשוך מעיו אליו:

28 לבריה. לבנו של זה הנופל:

29 באחוזת עינים. ולא נגע בו ולא הזיקו אלא נדמה לאביו כאילו שחוט לפי שלא היה רוצה ליגע במעיים שלא יהפוך בהם:

30 ההוא צנא דנקורי. סל עופות חתוכי רגלים במקום צומת הגידין:

31 בדקה. בצומת הגידין שיהו ששה עשר חוטין קיימים כדאמרינן בבהמה המקשה דף עו: והוא בשפולי של עצם השוק סמוך לארכובה:

32 אמר רב יהודה אמר רב שמוטת ירך בבהמה טרפה. פרש"י ז"ל דהיינו בוקא דאטמא דשף מדוכתיה ובדאיעכול ניביה ואע"ג דרב מתנא קרי ליה לעיל דף נד: בוקא דאטמא והכא קרי ליה שמוטת ירך לא קשיא דהכא משום דאמרינן שמוטת יד בבהמה אמר נמי שמוטת ירך והאי דלא אייתינן הכא בשמעתין ההיא דרב מתנא כלל ולא מפרשינן נמי דדוקא בדאיעכול ניביה כדמפרשינן לעיל שם היינו טעמא משום דהכא בשמעתין לאו משום שמוטת ירך אבהמה אתינן דבהא סמכינן אמאי דאסקינן לעיל דטרפה כל היכא דאיעכול ניביה ולא שקלינן וטרינן הכא בשמוטת ירך אלא בעוף דאמתניתין דאלו כשרות בעוף קיימינן וסוגיין בגמרא נמי בהאי ריהטא דבבהמה ליכא מאן דפליג דטרפה אבל בעוף פליגי בגמרא דאיכא מ"ד דנהי דבבהמה טרפה ובמאי דאסיקנא לעיל בדאיעכול ניביה בעוף כשרה וטעמא דמלתא משום דבבהמה עיקר סמיכתה על רגליה כשנשמטה ירכה טרפה אבל עוף שיש לה כנפים איכא למימר דכשרה והיינו טעמא דמ"ד בסוגיין דגמ' דשמוטת ירך בעוף כשרה זו היא דרך שטתו של רש"י ז"ל:

33 אבל אחרים אמרו דמדלעיל קרינן לה בוקא דאטמא והכא שמוטת ירך ולעיל מסקינן והוא דאיעכול ניביה והכא לא מדכרינן ולא מידי ש"מ ששני מקומות הן ובבוקא דאטמא לא מיטרפא עד דאיעכול ניביה ובשמוטת ירך אע"ג דלא איעכול וזהו פרטו של דבר. שלש עצמות הן בעוף ובבהמה העצם התחתון בעוף קרוי רגל וכנגדו בבהמה ארכובה הנמכרת עם הראש. למעלה ממנו עצם אחד הנקרא שוק וכנגדו בבהמה ארכובה שכנגדו בגמל ניכר ובלע"ז אשקנקי"ל. למעלה ממנו עצם אחד שאנו קורין אותו פאל"ה וכנגדו בבהמה אשמאולי"ד ועצם שלישי זה מחובר עם הגוף ובוקא דאטמא דשף מדוכתיה היינו שנשמט עצם שלישי זה ממקום חבורו בגוף והתם בעינן דאיעכול ניביה ושמוטת ירך דשמעתין שנשמט העצם השני שנקרא שוק ממקום חבורו בעצם השלישי וטרפה אע"ג דלא איעכול ניביה וכ"ת אם כן שמוטת שוק הוא זה ולא שמוטת ירך שהירך במקומו הוא עומד והשוק המחובר לו הוא שנשמט ממנו יש לומר אין ה"נ אלא דאי אמר שמוטת שוק הוה אמינא דהיינו שנשמט השוק ממקום חבורו ברגל וטרפה משום צומת הגידין שמתחילין באותו פרק מש"ה אמר שמוטת ירך לאשמועינן ששמוטה זו בין השוק והירך הוא ומש"ה קרי לה שמוטת ירך ואע"ג דודאי משום שמוטת שוק הוא. והרשב"א ז"ל הקשה דבשמעתין משמע דשמוטת ירך במקום חבורו בגוף הוא דהא אמרינן שמוטת יד בבהמה כשרה ובודאי דשמוטת יד היינו בעצם המחובר לגוף דהא דומיא דגף בעוף נקט יד בבהמה והתם ודאי בעצם המחובר לגוף קאמר מדקאמר חיישינן שמא ניקבה הריאה דבעצם שאינו מחובר לגוף ליכא למיחש לנקיבת ריאה כלל וכיון דגף בעוף היינו עצם המחובר לגוף ה"נ יד בבהמה וכנגד מה שהכשיר ביד דהיינו במקום דבוקו בגוף פסל ברגל אלמא שמוטת ירך היינו שנשמטה הירך במקום חבורה בגוף ולפיכך אם באנו לומר דשמוטת ירך ובוקא דאטמא תרי מילי נינהו יותר נראין דברי הראב"ד שפי' בהשגות דשמוטת ירך דשמעתין היינו שנשמט העצם השלישי ממקום חבורו בגוף דטרפה אע"ג דלא איעכול ניביה ובוקא דאטמא דשף מדוכתיה היינו במקום חבור השוק והירך והתם לא מיטרפא עד דאיעכול ניביה ואם באנו לחוש לספיקי פירושין הללו כל שנשמט השוק מן הירך או הירך מן הגוף טרפה אע"ג דלא איעכול ניביה:

34 מיהו לכלהו פירושי דאמרי' דבוקא דאטמא ושמוטת ירך תרתי נינהו קשיא דאם כן הום לן לאיתויי שמוטת ירך בשב שמעתתא דמייתינן בריש פירקין בגמרא והויא להו תמני ועוד הארכתי בזה בחדושי לפיכך נראה עיקרן של דברים כדברי רש"י ז"ל דבוקא דאטמא ושמוטת ירך חדא מילתא היא ולא מיטרפא עד דאיעכול ניביה ולזה הסכים הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות שחיטה וכן דעת הרשב"א ז"ל ולפי זה אם נשמט עצם השוק ממקום חבורה בירך אע"ג דאיעכול ניביה כשרה:

35 שמוטת גף בעוף טרפה חיישינן שמא ניקבה הריאה. לפי שהריאה נחבאת בין הצלעות וקרום הבשר רך ודק בין צלע לצלע וכששומט גפה מתנקבת הריאה עם הגף:

36 תבדק. הריאה. מכניס קנה דק בגרגרת ונופח בה ואם רוח יוצא ממנה טריפה ואם לאו כשרה. וקיימא לן הכי דבבדיקה מתכשרא וכן פסק הרב אלפסי והרמב"ם ז"ל בפרק עשירי מהלכות שחיטה אבל יש מקצת נוסחאות דלא גרסי וכן אמר רבי יוחנן והוו להו רב ושמואל וקיימא לן כרב באיסורי ולפי זה לית לה בדיקה כלל וכן כתב הרב בעל העיטור ז"ל אבל על דברי הרב אלפסי והרמב"ם ראוי לסמוך ודוקא נשמט הוא דחיישינן ליה אבל נשבר גפה אפילו בעצם השלישי כשרה והיינו מתניתין דקתני סתמא נשתברו גפיה ואע"פ שיש מי שמחמיר בדבר וכן בהלכות אלדד הדני החמיר בזה כלומר בשבירת העצם הסמוך לגוף ואין לחוש לדבריו:

« ר"ן על חולין י״ז ע״ב ר"ן על חולין י״ט ע״א »